<h1>ספר אוריין תליתאי — לרבינו דוד אבן יחייא פרק ה'</h1>
<h2>דף מח.</h2>
כוונת זה הפרק לדבר במין השני מהסירכות שהוא כאשר תהיה הראש האחד בריאה והשני בדופן הצלעות ובשאר המקומות השכנים שאין הנקב פוסל בהם וראשונה אזכור המין באומה אחר זה באונה כסדרם בתלמוד. ואביא ההלכה עם הפירושים ואחר זה הפסק הנהוג. אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה. העלתה צמחים חוששין לה. אבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה. אמר רבין היכי עבדינן מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה. ואי ליכא מכה בדופן תלינן ריעותא בריאה. ואף על גב דלא מפקא זיקא טרפה. רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק ליה בפשורי. ויש לך לדעת כי בהבנת זאת ההלכה רבו הפירושים. ולפי הפירושים החמירו ואסרו והקלו והכשירו עד שבהרבה מן החלוקות שאסר זה התיר זה. ולכן אכלול פירושם היותר קצר שאפשר. ואומר שמקומות החלוק אשר בהם נתחלפו המפרשים. והם חמשה מקומות הראשון במה שאמר רב נחמן חוששין ואין חוששין. השני במה שהשווה אבימי שתי החלוקות העלתה צמחים ולא העלתה צמחים. אם השוה אותם לומר שראוי לחשש באלו השתי חלוקות. אבל החלוקא האחד שהיא לא העלתה צמחים יהיה חששא לבדיקה. וכאשר העלתה לטרפות. השלישי רבין להיכן יחזור מאלו השתי חלוקות אם להעלתה צמחים או ללא העלתה צמחים. ובהצטרף אל זה הנוסחא ממה שאמר ואף על גב דלא מפקא זיקא טרפה מי יגרוס אותה מהמפרשים שפירשו ההלכה. הרביעי רב נחמיה בדיק לה בפשורי להיכן יחזור אם למאמר רב נחמן ואבימי. או למאמר רבין וגם בזה אם להקל או להחמיר ואכלול דעותם בשלשה דעות מחמירים ומקלים ואמצעיים. דעת המחמירים. אמר רב נחמן ריאה שנסמכה לדופן כשהעלתה צמחים היא טרפה בהחלט ובלי תיקון לא העלתה צמחים אין חוששין לה והיא כשרה ובא אבימי ואמר דראוי לחוש בין העלתה ובין לא העלתה אלא כי בהעלתה צמחים נטרפה מיד כמו רב נחמן וכאשר לא העלתה אין ראוי להכשירה מיד אלא מייתינן סכינא דחלש פומיה ומפרקינן אי איכא מכה בדופן כיון דליתיה צמחים כשרה. ואי ליתא מכה טרפה. ואע"ג דלא מפקא זיקא ובא ר' נחמיה להחמיר יותר דאפילו כי איכא מכה וליתא צמחים טרפה עד שתבדק אותה לדעת אם מבצבצת. ולפי דעת אלו. בשלשה חלוקות טרפה בלי תיקון ובאחת כשרה על ידי בדיקה. והיא מכה בדופן ולא ריעותא בריאה או בבדיקה כשרה ובעלי התוספות דרכו בשטה הזאת. דעת המקילים. ריאה הסמוכה לדופן והעלתה צמחים חוששין לראות אם בריאה נקב בפועל להיות טרפה. ובא אבימי ואמר שכיון שהיא סמוכה לדופן לא שנא העלתה צמחים ולא שנא לא העלתה צמחים לעולם ראוי לחוש ולבדוק אם יש שם נקב וטרפה ואם לא יהיה נקב כשרה. ובא רבין והודיענו שמייתינן סכינא דחליש פומיה ואם איכא מכה בדופן אפי' שימצא נקב בריאה כשרה דתלינן שלאחר שחיטה כשנעקרה מהדופן נעשה הנקב. ואי ליכא מכה בדופן תלינן שזה הנקב קודם שחיטה נעשה וטרפה. ובא ר' נחמיה ואמר שכאשר לא יהיה מכה ואיכא צמחים בריאה כשרה ע"י בדיקה ולא כמאמר רבין שכאשר לא יהיה מכה ואיכא צמחים טרפה. ולפי דעת אלו כשיהיה מכה בדופן ואפילו איכא צמחים ונקב בפועל כשרה שתלינן הנקב לאחר שחיטה וכאשר אין מכה ואיכא צמחים כשרה על ידי בדיקה. אם כן בשלשה חלוקות כשרה בהחלט. ובאחת היותר רעועה כשרה על ידי בדיקה. ובזה הדעת נאספו רבים והרמב"ם כפי פסקיו דרך בו. שכתב בפרק שביעי האום של הריאה שנמצאת סמוכה לדופן בין שהעלתה צמחים בין שלא העלתה חוששין לה שמא ניקבה. וכיצד עושין מפרקינן אותה מן הדופן ונזהרין בה שלא תנקב. אם נמצאת נקובה ונמצא בדופן מכה במקום הנקב תולין במכה ואומרין אחר שחיטה ניקבה כשנפרקה מן המכה. ואם אין מכה בדופן בידוע שנקב זה בריאה קודם שחיטה. נראה מדבריו שחוששין יחזור לראות אם יש נקב לא לטרפות בהחלט. וכאשר יהיה שם מכה ונקב כשרה. נקב ולא מכה טרפה. וכאשר לא יהיה שם נקב בפועל ולא מכה בדופן ואיכא סירכא וצמחים בריאה מה תהא דינו לדעת הרב שלא הזכירו תעיין בפרק י"א שכתב ריאה שהעלתה צמחים או שנמצאו סירכות כמו חוטין תלויין ממנה ולדופן ולטרפשא חוששין לה שמא ניקבה וצריכה בדיקה. ומן הדין היה על דרך הזה שאם נמצאת הריאה תלוייה בסירכות כמו חוטין אם היו מן האום של ריאה לדופן או לטרפשא או ללב שחותכין את הסירכא ומוציאין אותה ונופחין אם נמצאת נקובה טרפה. ואם לא תבצבץ הרי היא שלמה מכל נקב [ו]מותרת דאמרינן שסירכא זו לא היתה במקום נקב. או שמא ניקב קרום העליון בלבד. נראה מדברי הרב שכאשר יהיה מכה בכל החלוקות כשרה. וכאשר אין מכה ואיכא נקב טרפה. אבל לא מכה ולא נקב אפילו דאיכא צמחים בריאה כשרה. וכן כתב רבינו יונה דעת רוב המפרשים דרב נחמיה קאי אליבא מכה בדופן ואיכא צמחים בריאה וחולק על רבין אם ימצא הגרסא ואף על גב דלא מפקא זיקא טרפה. ורמב"ם נוטה אחר רוב המפרשים. ולכן כתב מן הדין היה והיה מן הדין כפי זה הפירוש. אבל המנהג נקט דרך החומרא ובנוי על פירוש ההלכה ולא כמו שחושבים ההמון שהוא מנהג בעלמא בלא טעמא בתלמוד. דעת האמצעיים רב נחמן חלק הריאה כדיניה לצמחים ואין צמחים. שנראה מדעתו כי כשיש צמחים חוששין וכאשר אין צמחים לא חוששין. ואמר אבימי דאחד זה ואחד זה חוששין. וראוי לחוש לדברי אבימי ולחוש בכל ענין בין שיהיה צמחים בין שלא יהיה. והחשש הוא לדעת מאין שרש והתחלת הסירכא אם מהדופן וכשרה ואם מהריאה וטרפה. והראיות שיש לנו לדעת מאיזה מקום התחילה הסירכא הביא רבין דמייתינן סכינא ואי איכא מכה תלינן שהסירכא משם בא. ואם כן כיון דאיכא מכה אע"פ שיש צמחים בריאה נשפוט הכשר מפני כי מהדופן התחילה הסירכא ואם אין מכה בדופן טרפה גם שלא יהיו צמחים בריאה ואף על גב דלא מפקא זיקא והלכה כרבין ולא כרב נחמיה שחולק עליו ומכשיר בבדיקה. ולפי אלו מכה בדופן וצמחים וכל שכן שאין צמחים כשרה בלי בדיקה. אין מכה ואיכא צמחים אפילו דתעלה בנפיחה טרפה. ליתא מכה וליתא צמחים איכא מאן דסבר כרב נחמיה בחלוקה הזאת. ואיכא מאן דאסור. ומנהגנו במכה הכל כשרה ואפילו בדיקה לא בעיא. בלא מכה אפילו דליכא צמחים טרפה. אחר שדברנו באומא נדבר באונות כשנסרכו לדופן. אמר רב נחמן ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה. אמר רבינא והוא דסביך בבשרא. הפירוש. גם כי מתניתין אמר ריאה שנקבה טרפה. פירש רב נחמן שאם יהיה במקום שהדופן סותם כשרה. ומתניתין קאי כאשר אין הדופן סותם ובא רבינא ואמר והוא דסביך בבשרא. ולפי דעת התוספות רבינא חולק עם רב נחמן והלכה כרב נחמן. ונכלול שאפילו נקב בפועל בגב האונות בלי סרוך כשרה. וכן כתב הרשב"א ריאה שניקבה במקום האונות בגב האונא כנגד הדופן. וכן בכל מקום השלם שכנגד האונות למעלה עד הערוגה כשרה מפני שהמקום צר ונדחקת לדופן והוא סותמו. ונקרא דופן עד החוט שמנקרין מן החזה. ומשם ואילך נקרא חזה. ודוק' כשהנקב כנגד הדופן. ורוב המפרשים חשבו שרבינא מפרש לרב נחמן דאמר סותמתה ובא רבינא ופירש שנקרא סתימה בג' תנאי'. האחד שיהא הסיבוך בחוטין קצרים שבאמצעותם תדבק הריאה לדופן. לשון [בראשית כ"ב] נאחז בסבך בקרניו. אבל אם החוטים דקים מאד או ארוכים טפח או טפחיים גם כי עבים לא יועיל סתימה וזהו סביך. השני שיהיו מדובקים בבשר שבין הצלעות ולא בעצם כמו שאמר בבשרא. השלישי שיהא מדובק ומסובך בנקב עצמו או סמוך אליו שאז נקרא סתימה. ואחרים מקילים כי אפי' שיהא הסירכה ארוכה כי סיבוך לא משמע קצרה אלא אחיזה בין ארוכה בין קצרה. וגם שיהא בבשר ובצלעות כי האחד מחזיק את חבירו. (וגם) [ומה] שאמר דסביך בבשרא לאו דוקא. והרב רבינו תם ורבינו גרשום התירוהו אפילו בצלעות לבד בבדיקה כמו שכתב בעל ספר יורה דעה. והא דדופן סותם דוקא כשהנקב בגב שכנגד הצלעות באונו' והו' מסובך ונאחז היטב בבשר. אבל אם הוא כנגד הצלעות אינו סותם. ואם הוא כנגד הבשר והצלעות כתב הרמב"ם בזה אבא מרי מן האוסרין ואני מן המתירין. והרא"ש נטה לדעת האב. ורבינו גרשום התיר בצלעות לבד ובבדיקה. כי מה שאמר רבינא דסביך בבשרא לאו דוקא אלא הוא הדין בצלעות. והסכימו גדולי האחרונים שכל אלו התנאים הוא כשיהיה נקב בפועל אבל בסירכא בלא נקב בפועל אפילו בצלעות לבד מותר. וכן נראה מלשון הרב רבינו יונה שכתב ונהגו עלמא בדוכתי טובא בדסריכא ריאה לדופן במקום רביתייהו דמכשרי לה אע"פ דלא סביך בבשר'. ותמי' לן על המנהג הזה אבל נראה לי שסוברים שמה שאמר רבינא והוא דסביך בבשרא היינו היכא דניקבה נקב בפועל כי אז צריך סתימה מעלייא בבשרא אבל כשאין נקב בפועל אלא סירכא כיון שהיא במקום חתוכא דאוני אפי' שיהא מסובכת לצלעות לבד מותר בלא בדיקה. כי כל אלו קרויים מקום רביתייהו ומשמע ששם יתהווה הסירכא מחמת דוחק ולא מחמת נקב עד כאן לשונו. ונהגו העולם לאסור הסירכא בעצם לבד וכן ראוי להחמיר. ולצאת ידי חובה מכולם הייתי מורה כשימצא סירכא מהאונא לעצם ומכה בדופן שיהיה כשירה כדין אומה בכי האי גונא וערערו עלי כי לא מצינו זה הדין בפוסקים. וכיון ששתקו נראה שהו' טרפה. ועוד שא"ת שכיון שהאומה כשרה יהיה זה הדין באונא. כבר אמרו [ע"ב] אין מדמין בטרפות וסברתי אינו נוטה אחר אלו. מפני שמה שאמרו הפוסקים שתקו ממנו אינו ראיה להיות טרפה יותר מלהיות כשרה. ומה שאמרו שאין מדמין בטרפות. זאת האזהרה הוא במושג לחוש הראות כמו שתראה בגמ' [נ' ע"א] והלכתא אפי' מערוגה לערוגה בפרק אלו טריפות שכל הדמיונים ההם הוא במושגי חוש הראות. וכ"ש שזה הדין מכשרות הסירכא לעצם מהאונא עם מכה בדופן עצמו אינו מדמיו אלא מכ"ש שאחר שהטרפות יותר ראוי להיות באומה מלהיות באונא. ובאומה כשרה יותר ראוי שיהיה באונא. ומק"ו נלמוד לא מג"ש זו היא סברתי. והגב השלם שלמעלה מהאונות אם נסרך או ניקב דינו שוה למקום חתיכה דאוני וכן הביאו בביאור בעל ספר יורה דעה. ריאה שניקבה במקום האונות בגב האונא כנגד הדופן וכן בכל מקום השלם עד הערוגה כשרה מפני שהמקום צר ונדחקת יפה לדופן והוא סותמו. ובאומה גם כן כל הגב השלם שהוא למעלה מקו הישר מהחתוכה יש לה דין אומה לענין צמחים ומכה ובדיקה כמו שפירשתי. והשטח הפנימי אשר לריאה הנקרא ביני ביני. ל"ש אם הם מחוברים בריאה בשתי הקצוות. ולא שנא אם הם מחוברין לדופן הכל טרפה ואין להם תקון אם יהיו סירכות באמת כי לא שייך בהו היינו רביתייהו. וכן אם הסירכא בחדודין לא שייך בהו מקום רביתייהו ובכל טרפה כמו שכתב בעל ספר יורה דעה וסירכא יוצא מהשיפול לדופן טרפה חוששין שמא מבפנים היא באה וכן בוורדא יש לה דין ביני וביני טרפה. וכל הריאה כשנסרכה ונדבקה לדופן מהשני צדדין בזה יש שני דעות. האחד אוסרין אותה ולא תועיל בדיקה כי הריאה תכלית בריאת' לנענע בהוצאת הנשימה החמה ובהכנסת הקרה לקרר חום הלב וכאשר היא דבוקה כלה הוא חלי מסוכן וטרפה. ואחרים מתירין אותה בבדיקה ואלו השני סברות הביא בעל ספר יורה דעה. וסיבת היתרה לפי שחשבו שמה שאמ' רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה יובן אפילו שהריאה בכללה יהיה מסובבת בדפנות והיא אומרם ואם כל הריאה כלה דבוקה לדופן בלא שום פילוש ובלי שום פיזור יש שמתירין אותה על ידי שמפרידין אותה מן הדופן בנחת ואם עולה בנפיחה כשרה. וראיתי בארץ הזאת שכאשר הריאה בכללה או חציה הימנית או שמאלית מדובק לדופן בלי פילוש שמתירין אותה ואפי' בלא בדיקה וסמכו דבריהם למה שכתב הרשב"א שאם כל גג האומה מהשלמת האונין ולמטה דבוק בשדרה כשרה שכך מראין הדברים שזו היא ברייתה במה דברים אמורים בשכל הגג דבוק אל השדרה אבל אם יש שם פצול שאין כל הגג דבוק אל השדרה טרפה. שנראה מזה דהוא מכשיר בלא בדיקה. ואין להם ראיה מהחלק לכל כי בכל יהיה החולי מסוכן כיון שאינה מתנועעת וכאשר יהיו מתירין בהכרח צריך בדיקה כסבר' אחרים. וגם זה הוא קולא ואין ראוי לנהוג אותה וכל שכן מנהגם הרע שהקלו יותר מהפוסקים בלי סמך מהגמרא. ומנהג לשבונה כשהיה דבוקה בין בצד אחד בין משני הצדדין לבדוק אם הורדא בלתי סרוכא אז מכשירין אותה וכן עיקר. ומעשה בא לידי שהאומה דבוקה כולה לטרפשה וסרוכה בלי פילוש וטרפוה מפני שזה הדין מוכשר הוא בדיבוק הריאה עם הדופן שיש לומר שהדופן בחזקתו לקח הריאה לעצמו והחזיק בה מאן דאלים גבר אבל הטרפשה אין בו חוזק לקחת הריאה לעצמו ולכן דייני' לי' שמחמת הריאה זה החולי וראוי לטרפה. והרכבת הסירכות ר"ל שבאות לדופן מהאונה ומהאומה או מהורדא וכל המקומות שבפנים מהחדודים ויתערבו הסירכות משני מקומות מהריאה לדופן. הדין בזה כפי דעת בעל העיטו' שנראה ונחפש מאין רוב הסירכא אם מהאומה או מהאונה אם מהורדא או מהאונה אם מהמקומות שבפנים. או מהגב. ובמקום אשר שם יהיה רובא מהסירכא כפי המקום ההוא נשפוט אותה. וזה לשון בעל העיטור אם האונא והאומה נסרכו יחד אל הדופן בסירכא אחת. אם רוב הסירכא מן האונא ומיעוטא מן האומה תלינן דעיקר הנקב באונא וסרוכי סריך באומא וכשרה ואם רובה מהאומה טרפה וכן בשאר המקומו' רוצה לומ' אם היא סרוכה לחזה ולדופן שדינן בתר רובא ואחרים סוברי' דחיישינן למיעוטא ואם היא סרוכה לחזה ולדופן נהי דדופן מגין על הרוב עם כל זה נשאר' הקצת בלי מגין ואפילו אם מיעוטא הוא ראוי להטריפה. והרא"ש הסכים לסברת בעל העיטור ושאין ראוי לחשוש למיעוט'. ויש לחקור אם אזלינן בתר רובא גם כן אם נסרך הריאה לדופן ולטרפשה אם נאמר כאשר הרוב בדופן שיהיה כשרה לא חיישינן למיעוטא או נאמר שראוי לחייש למיעוטא. ובשנת הר"ן בפסח הלכה למעשה בן החכם הזקן ר' יוסף חיון התיר זה שנסרכה לדופן ולטרפשא כיון שהטרפש המעוט והרוב בדופן וכן הסכמנו לדון לעולם ומצאנו זה הדין מפורש בשם בעל העיטור. ותמהתי על הרא"ש שכאשר נסרכה האונא לבשר ולעצם כתב רבינו משה אבא מארי מן האוסרים ואני מן המתירין רוצה לומר לא חיישינן למה שעל העצם והרא"ש חולק על סברת הרמב"ם וכתב שראוי לחוש אפי' למיעוטא שעל העצם ושיהיה טרפה. ולמה חשש בסירכת האוני למיעוטא. ולא בסירכות הבאות לחזה ולדופן ושאר ההרכבות מסירכות שהביא הרב בעל העיטור. ונראה לי שבאונות חשש הרב למיעוטא מפני ששם נקב בפועל באונות ולא ידעינן אם נוכח הבשר או נוכח הצלעות אבל באלו הסירכות אין נקב בפועל ויש שם קולא דלא חיישינן למיעוטא.
